לצורך העלילה

ענת מסד

אוצרת: דרורה דקל

השיער, סמל נשי, אלמנט אורגני בעל זיכרון מגע רזז דימוי טעון קונוטציות של פיתוי ורומנטיקה,
ולחליפין, בהקשרים תרבותיים מקומיים, חומר מעיק בתחושת כבדות של שואה ומוות, הוא אחד מן
המרכיבים המרכזיים במיצב שבונה ענת מסד. אלא שכאן משתבש דבר מה. השיער אינו אותו שיער
שהכרנו. כאן הוא הופך נסורת גסה על רצפת מספרה, נאסף במטאטא חסר סנטימנטים לאחר יום
עבודה מעייף. קצוץ בחוסר חן, פסולת אין חפץ בה, הופך מרוקן ממשמעויותיו הראשוניות. עדות
של דחייה, סימן חורבן, זיכרון של אקט אלים, מצב של סיום?
מסד עסקה בתערוכת היחיד שלה ובתערוכות הקבוצתיות בהן השתתפה בעבר בנושאים של טקס,
, מוות ופולחן באופנים שונים ("הגביעים הכחולים עומדים עכשיו"/ מוזיאון אשדוד 1994
"סימנים כחולים" / גלריה מרכז הנצחה, טבעון 1995 , "צלול פחות צלול יותר" / הגלריה העירונית
כפר סבא 1995 ). המיצב, פאזל-זיכרון המורכב ממספר קבוצות פריטים, משלב בתוכו טקסטים משתי
רמות דיבור שונות במובהק, מילון דימויים אידיוסינקרטי המשרבט אסוציאציות סיפוריות חסרות
סדר על דג, ציפור, מגף,כסא, כף-יד, מזוודה ובית-זיכרון, וסדרת דימויים עמומים מצולמי פולרואיד
המבליחים במסגרת מוקפדת של אובייקטים פיסוליים בעלי רמת מורכבות גבוהה מבחינת חומריהם,
ששום נסיון לסדר את חלקיו לא משיב עימו תחושת הקלה של פתרון אפשרי.
ציני ומורבידי כאחד, רציני במונוכרומים האפורים שלו ובגליונות "הקליעה למטרה"
המושחרים, חגיגי בצבעי שחור-מוזהב מאופק וכהה, עמום בדימוייו המצולמים, מעורר כבוד של
ריחוק בלוחות ההנצחה האיקוניים, ומעיק בכובד מצבות השיש העבות שלו, משרה המיצב
שתיקה ההופכת • חגיגיות קודרת ומצווה על הצופה שתיקה מהוסה כבחדר תעוד וזיכרון
אט אט לתמיהה מהוססת לנוכח טקסטים בנאליים השוברים באופן ציני כל תחושה של רצינות טקסית.
זכרו של מי? זכרו של מה? שמא עדות-זיכרון לכשלונן האוניברסלי, הבלתי נמנע, ההכרחי כמעט, של כל
מערכות היחסים האפשריות, "גבוהות" ו"נמוכות" כאחת, בין גברים לנשים? קביעה דפיטיסטית וצינית
המרסנת עצמה בקפידה ממושמעת, סגורה ומחושבת בתוך רצף אובייקטים פיסוליים, המתפקדים
כמשפטי מוות ידוע מראש אודות קשרים שהחלו יצריים, מלאים געגועי רצון לקירבה, טעוני
מגע של תשוקה, ונגמרו בדרישה לגלגנית לאיונם? כסוד ויזואלי המוכן להתמסר לפענוח חלקי בלבד,
אולי מתגלה לעינינו תהליך מעודן ורב-שלבי של דחיה בלתי נמנעת: החל מלוחות מטרה ממוסגרים
במסגרות מתכת אך חשופים, רפטטיביים באופן אובססיבי, שבהם סומן האהוב בנסורת שערו הגזוז
שהודבק במהודק כחלק מטקס וודו של השבעה שחורה, דרך לוחות איקוניים צופני תשוקה
שתחושת הסוף טמונה בהם בדיעבד, ועד לקבורת חולין רצופת דו-שיח משמים המונצח על
גבי מצבות שיש, מן האיברים התרבותיים השכיחים יותר של ההוויה הישראלית.
עמימותה של התשובה היא, אולי, חלק מן הקוד הבלתי מפוענח של המיצב, העובר אל הצופה
כחוויה טורדת. מבקש לחלץ משמעויות בנסיון לחבר בין טקסטים בנאליים חרותים
בקפידה על גבי שיש-מצבות, של שיחות-סיום, האוצרות עדיין בחובן שרידי תשוקה
פיזית שאפיינה אותן בעבר, ובין שברי טקסטים אירוטיים בלשון פיוט יצרית באותיות מעודנות,
בהירות כחלב, הבוקעות מבעד זכוכית מגן אטומה הרמטית, לכודים בתוך לוחות זיכרון
אסתטיים ומעובדים במיומנות מהוקצעת להפליא. הצופה נותר ובידו רסיסי סיפור אפשרי.

ד"ר רות גונן
תל-אביב